לחל

אַל תִּפְתַּח פֶּה לַשָּׂטָן = אַל תֹּאמַר תחזית  רָעָה – מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תִּתְקַייֵּם

"זאת תורת היולדת, לזכר או לנקבה" (יב, ז)

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת…אֶל הַכֹּהֵן: …וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (ויקרא י"ב, ו' – ז')

"וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ…וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וטהרה" (ויקרא י"ב, ח')

המילים "זאת תורת היולדת" באות למעשה לסיים את הפרק הדן ביולדת. אך הנה אנו רואים כי הפסוק הבא מדבר עדיין על היולדת: מדוע התורה "פתחה" שוב את הנושא?

נשאלת השאלה: מדוע מובא משפט סיכום זה באמצע פרשת היולדת המיטהרת מטומאתה? ראוי היה לכתוב אחרי פסוק ח' שמפרט קורבנה של יולדת עניה, את פסוק המסכם: "זאת תורת היולדת" וגו'.

השיב על כך הצדיק רבי שלום מבעלז: מבחינת העניין היה ראוי לכתוב  "זאת תורת היולדת" וגו'. לאחר  פסוק ח', שבו מסתיימת פרשת הקורבנות של היולדת, אולם הורו לנו חז"ל: "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות יט, עא) (כי האמירה של דבר שלילי עלולה חלילה לגרום להגשמתו.) משום כך נמנעה תורתנו הקדושה לכתוב "זאת תורת היולדת" על קורבן של עניה, שאין ידה משגת להביא "כבש עולה" (יב,ו). וכתבה זאת בקורבן של עשירה על יולדת שמביאה קרבן רגיל. בכך מצוי רמז לרצון הבורא, הואיל וד' רוצה להיטיב לעם ישראל, שלכולם תהיה פרנסה, וברווח, וכן שהיולדת תביא קורבנה מתוך עושר, ולא מתוך עוני. לכן התורה מתייחסת במילים "זאת תורת היולדת" לקרבן עשיר, ורק אח"כ "אם לא תמצא ידה…"

בגמרא למדו שלא לפתוח פה לשטן מדברי מנהיגי ישראל בתקופת ישעיהו הנביא. חז"ל מביאים את דברי ישעיהו הנביא, שהביא לפני ה' את דברי בני ישראל: "כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו." – כלומר שברוע מעללנו נתחייבנו כליה כבני סדום ועמורה. ומיד בפסוק שלאחריו נענה מהשמים: "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה".( ישעיה א, ט)
לדיבורו של האדם השפעות שפעמים רבות איננו יכולים לראות אותן, אבל הן קיימות. לכן כה חשוב להיִזהר בדיבור – לא לומר לשון הרע וגם לא לדבר דברים שאינם ראויים. חכמינו אמרו שכאשר עולה רעיון בעל  תוצאה שלילית, אין להוציאו מן המחשבה אל הדיבור, מאחר  "ולעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

אף נקבע בהלכה [שולחן ערוך יורה דעה, סימן שעו סעיף ב', בהגהת הרמ"א ומשם בחכמת אדם וקיצור שולחן ערוך]: "לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן".

 ההסיבה שנאסר על מי שיש לו הורים לומר קדיש יתום היא; משום אל תפתח פה לשטן. הגדיל לומר השל"ה [יד]: שיש להישמר לא לפתוח פה לשטן בכל צורה שהיא, כי אפילו אם מדבר שלא בכוונה, ממשיך הדבר על עצמו. בהביאו ראיה לדבריו על בלק האומר לבלעם "ארה לי את העם הזה" – כלומר קלל לי את העם. ופיו הכשילו, שלבסוף התקיים הדבר בו ובלעם אכן קילל אותו.

הוראה זו הובאה גם בספר חרדים [לרבי אלעזר אזכרי פרק מז מצוות מדברי קבלה ודברי סופרים סעיף כא ], כמצווה מדברי קבלה שלא לפתוח פה לשטן. ורבי יהודה החסיד [ספר חסידים סימן תעט] הביא שיזהר אדם מלומר לחברו או לבניו; פגר, או אתה תמיר את דתך, שכן כדבריו: " לא ייתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו, או בזרעו."

מקובל כי חלק מהתפתחותה של "לשון סגי נהור" (צורת שימוש בשפה שמתכוונת להפך ממה שנאמר) לשימוש בקרב יהודים, נבע מכך שהיא היוותה אלטרנטיבה "טובה" לספר על מחלה או גזירה רעה, מבלי לפתוח פה לשטן.

לפרשת צו

"… ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה והיה ספור הנס לפי רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה תלמידי חכמים". ( הנצי"ב העמק דבר על ויקרא פרק ז', פסוק י"ג)

קרבן התודה הוא השיעור הגדול ביותר של דברי מאכל, שמוזכר בקרבנות, בשילוב עם הזמן הקצר ביותר כדי לאכול אותו. כמות האוכל הגדולה ביותר בשילוב זמן האכילה הקצר ביותר.

הנצי"ב מסביר שהרעיון מאחורי עניין קרבן התודה הוא לשתף מקסימום אנשים באכילה הזאת, לשתף רבים ככל האפשר בשמחת התודה.

אנחנו מבינים את עניין החשיבות לשתף אחרים בשמחה שלנו – אדם שיש לו תחושת הודיה ירצה להודיע לכולם, לחבק את כולם ולהכניס את כולם לסוד הנס שנעשה לו. זה סימן שבאמת יש לו הרגשה של הודיה.

קרבן התודה לא רק מלמד משהו על מי שקרה לו הנס אלא גם על מי שמשתתף בשמחה, מי שהוא האורח של בעל השמחה. לפעמים קשה לשמוח בשמחה של השני, אם זה מתוך קנאה, צרות עין וכדומה. קשה לנו, לפעמים, להתמודד עם העובדה שהשני קיבל משהו כל כך טוב. והנה, האדם מוזמן להשתתף באכילת קרבן התודה של השני. זה קרבן, זו מצווה אז הוא עושה את זה. המוזמן משתתף בשמחה של השני ובאותו זמן הוא מקיים מצווה והוא יודע שהוא צריך לאכול בכוונות הנכונות, בקדושה.

קרבן התודה לא רק מחייב את האדם שקרה לו הנס, להקריב, אלא מחייב אותו גם לשתף אחרים ברגש ההודיה. אחרים מושפעים להשתתף בשמחה שלו ואז יש לו ולכולם שמחה אמיתית.

רעיון זה של היחד שעושה את השמחה, רואים בעוד מקומות בתורה. למשל בקרבן פסח הקרבן נאכל בחבורה. זה כמעט בלתי אפשרי לעשות קרבן פסח לאדם לבדו, הוא חייב לשתף אחרים. אנו רואים שגם בקרבן שחוגג נס שנעשה לציבור, צריך להיות ביחד. עצם עריכת הסדר גם דורשת שתהיה אחדות עם אחרים – הרי יש מישהו ששואל את הקושיות, יש מישהו שעונה וכן על זאת הדרך.

גם בשמחת חתונה אנחנו רואים את אותו רעיון. אנחנו אומרים: "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים". שמחה אמיתית לא יכולה להיות בחדר הפרטי שלך, בד' אמות שלך אלא  שופעת החוצה, ב'חוצות העיר', 'בהרי  יהודה'.

כמה עצוב הוא אדם שלא יכול לשתף את השמחה וההודיה שלו עם אחרים.

כאשר השמחה שלך ממלאת את לבך, עוברת על גדותיו, יוצאת החוצה ומושפעת לאחרים עד שהם גם מלאים בשמחה ומשתתפים בשמחתך –  זוהי השמחה האמיתית.

  פורים ככפורים

 ידועים הם דברי הזוהר[1] ש"פורים ככפורים".  שיום כפור נקרא יום כפורים שהוא כמו פורים, (תקוני זהר תקון כ"א אות תתב) ". כלומר שמדרגתו של יום הפורים היא לכל הפחות גבוהה כמו מדרגתו של יום הכיפורים ואולי אפילו יותר.

  הפרשנים פירשו את המאמר הזה בדרכים רבות. ברצוני להציע פירוש. המשותף שביום יום הכיפורים לפורים הוא הטלת גורל. פורים נקרא בשמו על שום "הפור", אותו גורל שהמן הטיל בכדי לדעת מהו היום המתאים להשמיד את עם ישראל. גם ביום הכיפורים מטילים גורל, הגורל שקובע איזו בהמה תעלה לקרבן (לה') ואיזו תלך לעזאזל . המסר שאנו לומדים מיום הכיפורים הוא שמרגע שפור נפל ונקבע על אחת מהבהמות שתלך לעזאזל, אין דרך חזרה. לא ניתן להטיל גורל נוסף ובכך גורל הבהמה נחרץ.וכן כאשר אדם בוחר דרך לעצמו הוא מגביל הבחירות שיש לו בהמשך .כל הבחירות שלו יהיו מוכתבים מבחירה הראשונה שהוא עשה כאשר עלה לדרך שהוא בחר . המסר שעלינו ללמוד  מה"שעיר לעזאזל" היא שאדם ביום כיפור צריך לבחון את כל הבחירות שהוא בחר בעבר גם הבחירות הראשונות שהוא עשה שהשפיעו על אפשרויות של בחירה שהיה ושיש לו בעתיד.וכך הוא ידע לאן הוא צריך לחזור כדי לעלות על הדרך הנכונה  .

   לעומת זאת מיום הפורים אנו לומדים שאפילו כאשר המצב נראה אבוד לחלוטין, אפילו כאשר נקבע יום מיוחד בו מותר לכל העמים להשמיד את עם ישראל, אפילו אז הקב"ה עומד מאחורי הבמה ומושך בחוטים. מפורים אנו לומדים ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". מפורים אנו לומדים שאפילו במצבים הכי קודרים, בין במישור האישי ובין במישור הלאומי, הקב"ה נמצא ומשגיח עלינו.

[1] תיקוני זוהר תיקון כא

"לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". (שמות כ', י"ד).

התיאורים, בפסוק הזה, של הדברים אותם אסור לחמוד הם די ברורים וכוללניים. מה, אם כן,  מוסיף הכתוב לומר "וכל אשר לרעך"?

התורה אומרת לנו שהבית שלו אולי מפואר, יתכן אף שאשתו נהדרת או שהמכונית שלו היא מודל אחרון אבל תמיד תסתכל על כל מה שיש לו. תסתכל על המכלול של חייו. אנחנו יודעים שאף אחד לא יחליף עם החבילה שלו בחבילת הצרות של השני. החיים של אף אחד הם לא רק דברים הראויים לחמוד אותם. גם אם נראה לנו שיש לו הכל, אנחנו לא יודעים את כל הסיפור שלו. הרבה פעמים, אם היינו יודעים את 'כל אשר לרעך' לא היינו רוצים להתחלף איתו.

"ויקחו לי תרומה…" כיון שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה למשה "ויקחו לי תרומה" (תנא דבי אליהו). הבעל שם טוב אמר: "אם מישהו התעורר לדבר מצווה, ילביש את ההתעוררות בלבוש של מעשה, אחרת תפוג ההתעוררות ולא תשאיר שום רושם. וזה "נשא לבבנו אל כפיים" (איכה ג', מ"א), צריך להעביר את התרגשות הלב לפעולת הידיים, שלא תלך לאיבוד. ולכן, עם ההתעוררות וההתלהבות הגדולה בשעת קבלת התורה, כשישראל הגיעו למדרגת מלאכים, כדברי חז"ל אמר הקב"ה למשה, ראה שההתלהבות תתלבש בלבוש מעשה – בבנין המשכן. "ויקחו לי תרומה".

לכולנו יש התלהבות לעשות דברים חדשים, לשנות דברים בחיינו, ללמוד תורה, להתקרב לבני המשפחה, להיכנס לכושר, להתעמל ועוד ועוד. יש לנו כוונות טובות, באמת ובתמים. אנחנו אפילו מצהירים על הכוונות שלנו, משתפים אחרים בהחלטות שלנו להשתנות אבל אחרי זמן מה אנחנו חושבים לעצמינו 'אנחנו יותר מידי עסוקים', ואנחנו חושבים שאולי המשימה שלקחנו על עצמינו היא יותר מידי גדולה. אחרי תקופה מסוימת, כל מה שנשאר לנו מההתלהבות הראשונית זה הזיכרון, שבאמת הייתה לנו כוונה לעשות את הדבר.

הבעל שם טוב הקדוש מסביר לנו את החשיבות להפוך מיד כוונות טובות והתלהבות לכדי מעשה. בדוגמת בני ישראל שאמרו "נעשה ונשמע" ומיד אמר להם ה': נו, תעשו משהו, לא רוצה רק לשמוע דיבורים.

אבל איך עושים את זה? קל לדרוש אבל איך עושים את זה בפועל ממש? את התשובה אנחנו מוצאים אצל רבי חנין מציפורי –

"[מי יכול ללמוד את התורה] ר' חנין מציפורי פתר המקרא בתלולית זו של עפר. מי שטפש מהו אומר? מי יכול לקצות (לחתוך, להסיר) את זו! מי שפקח מהו אומר? הריני קוצה אותה שתי משפלות (משפלת – סל גדול המשמש להוצאת זבל) היום ושתי משפלות למחר, עד שאני קוצה את כולה.

כך, מי שטיפש מהו אומר? מי יכול ללמוד את התורה? נזיקין – ל' פרקים, כלים – ל' פרקים. מי שפיקח מהו אומר? הריני למד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר, עד שאני קורא את כל התורה כולה. (מדרש רבה ויקרא י"ט)

ר' חנין מציפורי מלמד אותנו שכדי להוריד רעיונות מוצלחים לידי מעשה השיטה היא צעד אחד קטן ועוד צעד אחד קטן וכך, לאט-לאט ובהתמדה מגיעים למטרה, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. הרי אי אפשר ללמוד את כל התורה בבת אחת, אבל משנה אחת ועוד משנה אחת ועוד משנה אחת מצטרפות לתורת חיים.

כמה משעשע ומרתק, נעים ומשמח לראות תינוק שלומד ללכת. הקטנטן הזה עומד, צועד בקושי ונופל. הוא לא נרתע ולומד לעשות צעד קטן ועוד צעד קטן ובסופו של דבר הרי הוא הולך.

כך גם אנו – הצעד הקטן הראשון, זה כל מה שעלינו לעשות, אחרי שהחלטנו החלטה טובה. עצת היצר היא זו שמראה לנו את כל הדרך הארוכה שעוד עלינו לעבור, אך שומה עלינו להתמקד בצעד הקטן הנוכחי. הרי כל מסע, גם הארוך ביותר, מתחיל בצעד אחד קטן, במקום בו עומדים ונמצאים כעת. העיקר לצאת לדרך. יש רק לזכור שהצעד הזה, ככל שיהיה קטן, הרי הוא שלך.

"אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:"

"אם בגפו יבא: שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו:

בגפו יצא: מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים:

אם בעל אשה הוא: ישראלית:

ויצאה אשתו עמו: וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו:" (עד כאן רש"י במקום)

כאשר עבד עברי יוצא מעבדות הוא יוצא בגפו, ככתוב: "אם בגפו יבוא בגפו יצא". רש"י מסביר שאם העבד העברי הגיע אל אדונו רווק, בתום תקופת העבדות הוא יעזוב בלי האשה. את זה גם ניתן ללמוד מהמשך הפסוק "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו".

אם כן, המילה 'בגפו' היא מילה נרדפת למילה 'רווק'. אך מה המקור למילה 'בגפו' שנותן לה את המשמעות של 'רווק', הרי מילה זו לא מופיעה בשום מקום אחר בתורה.

יש טוענים שהמשמעות של 'בגפו' זה 'בגופו'. כלומר לבדו. רש"י מסביר שבגפו זה 'בכנפו'. כלומר, עם הבגד שלו, רק עם החולצה שעל גבו. על פי רש"י הדימוי של רווק קשור בעניין הבגד ועל פי פירוש זה, אומרת לנו התורה, שאם העבד בא רק עם הבגד שעל גופו אזי הוא עוזב רק עם הבגד שעל גופו.

מה הקשר בין הבגד ולהיות רווק? התשובה היא שלרווק אין, בעצם, כלום. כל עולמו מסתכם בבגד שעליו. מאידך, איש נשוי הוא איש שהבגד שלו, הלבוש שלו, העולם שלו, מכסה גם אחרים. אחרים חוסים תחתיו, יש לו אחריות כלפי עוד אנשים.

מכאן מנהגנו שבחתונה, מתחת לחופה, מתעטפים החתן וכלתו בטלית, כיוון שבזמן החופה מראה החתן לציבור שמעכשיו עולמו מתפשט ומכסה גם אחרים. מעתה הוא לא חי לעצמו בלבד. המקור למנהג הזה הוא מספר רות שרות אומרת לבועז: "ופרסת כנפיך על אמתך". רות מבקשת מבועז תכניס אותי לעולם שלך, לחיים שלך.

וכן בפסקי ריא"ז (כתובות פרק א' הלכה י"א) כתב: "כיצד כונס אדם את אשתו, פורש עליה טליתו לשם אישות, כענין שנאמר (רות ג', ט'): "ופרשת כנפיך על אמתך", וזו היא כניסתה לחופה, ומאז קונה אותה להיות כאשתו לכל דבר".

לצאת מעולמו המצומצם ולקחת על עצמו אחריות לחייהם של אנשים נוספים הוא הדבר הכי קשה לרווק לעשות. עד אז היה לו פשוט, הוא דאג רק לעצמו, לנוחיות שלו ועכשיו עליו לדאוג לאחרים. חכמים מלמדים אותנו שיחד עם הקושי, הרי שלאמיתו של דבר עד עכשיו לא היה לו כלום ורק משעת היכנסו לחופה הולך ונבנה עולמו וחלקו בעולם.

אין דבר יותר עצוב מלראות עץ ערום. נטול עלים, נטול צבע, נטול חיות. נדמה שהוא מת.

כאשר נגמר החורף ומגיע האביב והעץ מלבלב ומוציא פרחים, או אז רואים את כל מה שהיה חבוי בו. אמנם עץ ללא עלים הוא מראה מדכא אבל גם יכול להיות סמל לתקווה משום שאמנם העץ נראה מת אבל 'השרף עולה באילן', העץ רק נמצא בהמתנה, הוא רדום אבל עוד מעט יפרח.

כך בחיים – הרבה פעמים כאשר אנחנו מרגישים ערומים ובלי תקווה, בלי אפשרות ללבלב, דווקא אז הוא הזמן בו נולדת האפשרות לשינוי, צמיחה ופריחה.

ט"ו בשבט הוא חג האילן והאילן עדין ערום אבל אנחנו יודעים שהחל מט"ו בשבט והלאה יחנטו העצים ויתלבשו עם עלים ופרחים ופירות.

 מי שמדוכא, רק צריך להסתכל על העצים כדי להיווכח שדברים משתנים. עונות משתנות ועוברות ואם יש בחיים זמן שהוא כמו עונת החורף הרי חזקה שתגיע גם עונת הקיץ.

הקביעות של ט"ו בשבט היא לעולם בסמוך לשבת שירה פרשת בשלח. בני ישראל עומדים במצב בלתי אפשרי – מצרים רודפים אחריהם והים לפניהם. אין להם לאן ללכת, אין להם לאן לפנות ונראה שבשום מקום אין הצלה. דווקא ברגע הזה של אין הצלה נבקע הים והם עוברים בו. בני ישראל עוברים ממצב של מיצרים וחוסר תקווה למצב שבו אפשרויות עצומות נפתחות בפניהם עד כדי שמחה עצומה הבאה לידי ביטוי בשירה.

האדם הוא עץ השדה ועלינו להתעודד בתקווה מתוך הסתכלות על העץ ולדעת שבכל מצב עלינו להסתכל למעלה, כמו העץ שצומח למעלה, ולהאמין שמכל מצב אנחנו יכולים לצאת למצב של שמחה ושירה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".

מפרש רש"י: "דבר נא- אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם"..

נראה מוזר שהקב"ה, כביכול, צריך לבקש מישראל שיעשו בשבילו משהו. הרי ה' מצווה ולא מבקש. ובכל זאת, פונה ה' לישראל בלשון בקשה, שילכו ויקבלו מהמצרים כסף וזהב. רש"י מסביר שכל זה היה על-מנת לקיים את ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם שיצאו ברכוש גדול.

נשאלת השאלה, מהי החשיבות הגדולה הזאת של ה'רכוש גדול', שה' הבטיח לאברהם ושבגינה עיכב הקב"ה את בני-ישראל במצרים? מדוע היה צורך שהמצרים יתנו לישראל רכוש זה, וכי הקב"ה לא היה יכול לדאוג לכך, כפי שהוריד את המן ואת השלו?

הרש"ש על הש"ס (רבי שמואל שטראשון שפירושו מודפס בסוף הגמרות) השיא את בתו לבנו של עם הארץ בגלל מעשה שהיה וכך היה – הרש"ש היה ממונה על גמ"ח של כספים וכיון שהיו אלו כספי הקדש הוא הקפיד מאוד שהלווים יחזירו את ההלוואה בזמן.

יום אחד, בא אחד הלווים והחזיר את הכסף לרש"ש, אלא שבאותה שעה היה הרש"ש שקוע בסוגיא בגמרא. לקח הרש"ש את הכסף שנמסר לו ובלא משים הניחו בין דפי הספר. בלילה, לאחר שסיים את חוק לימודו, הוא עיין בפנקס הלווים. הוא ראה שפלוני זה היה צריך להחזיר את החוב ולא בא. הוא חשב שמא אין לו ממה לשלם והמתין לו כמה ימים.

לאחר כמה ימים ראה הרש"ש שהלה לא בא ואפילו לא בא לבקש הארכה או להתנצל והקפיד עליו. הוא שלח שליח לביתו של אותו אדם שעליו לסור ולשלם את החוב מיד. בא אותו לווה ואמר לרש"ש שהוא כבר שילם את הכסף ומסר אותו במו ידיו לרב, אך הרב לא האמין לו בטענה שהוא רושם בצורה מסודרת כל כסף שהוחזר. בינתיים יצאה שמועה בכל העיר כי אותו אדם לא משלם את הגמ"ח ומחמת הבושה הגדולה הוא נאלץ לעקור מאותה העיר עם משפחתו ועבר לגור בעיר אחרת.

והנה, כעבור כמה חודשים פתח הרש"ש את אותה הגמרא ומצא בה את השטרות של אותו פלוני והבין שהלה צדק לכל אורך הדרך. הוא מיד קרא לאותו יהודי והתנצל בפניו. אמר לו אותו יהודי, מה תועיל ההתנצלות והרי כל העיר מחזיקים אותי לגנב ולרשע. אמר לו הרב שהוא מוכן להתנצל בפני כל הקהילה בשבת הקרובה. אמר לו אותו אדם, הרי יאמרו כולם שכדי לפייסני אתה עושה כן. אמר לו הרש"ש, אם כך הדבר – יש לי בת. אני מוכן להשיאה לבנך ובכך ידעו כולם שהצדק עמך, שאם לא כן כיצד יסכים הרב להשיא את בתו, שכל גדולי הדור רצו לכלה לבנם? וכך היה. עד כאן הסיפור על מעשה עם הרש"ש.

אף לעניין בני ישראל- העניין איננו כספי בלבד. בני ישראל הם בעלי נפש שפלה של עבדים ופגועים משכניהם המצרים, שהתעללו בהם לאורך השנים. לכן היה צורך שדווקא אותם מצרים שפגעו בהם הם אלו שיתנו את הכסף והזהב ובכך יסירו את חרפת העבדות שגרמו לבני ישראל.

לא הכל זה כסף ולא תמיד הכסף יכול לעזור. הכסף שבני ישראל קבלו ממצרים והרכוש הגדול לא עזר להם הרבה, הרי אי אפשר לעשות קניות במדבר. כמו-כן אנו יודעים שעם הזהב עשו דברים רעים, את עגל הזהב ובכל זאת ה' הבטיח לאברהם שאחרי שישראל יהיו עבדים, לא רק שיצאו מהעבדות אלא אף יהיו עשירים, משום שהצורך לספק להם רכוש גדול לא היה כדי שיהיו להם מזוודות של כסף וזהב אלא כדי להחזיר להם את הגאווה ואת כבוד העצמי. דווקא אותם אנשים שהתייחסו אליהם כמו כלום, כשפלים ביותר, כעת נותנים וחולקים איתם את רכושם ומתייחסים אליהם כשווים.

הרכוש והכבוד העצמי הזה, הגבהות משפלות ועבדות, היה שווה מכל ערך כספי. כמו שלהחזיר את הכסף ללווה מהסיפור לא היה עוזר לו. היה על הרב למצוא דרך לבנות את הכבוד והמעמד החברתי של היהודי מחדש.

כסף יכול להיות חשוב אבל כסף זה לא הכל. הכבוד העצמי הוא מעל הכסף וכבוד עצמי הינו 'רכוש גדול'.

התורה לא מסבירה מי היה האיש מבית לוי שהלך לקחת בת לוי. רק אחר כך נודע לנו שאלו היו יוכבד ועמרם. והנה, כאשר משה עומד לפגוש את אשתו, התורה מאריכה ונותנת הרבה פרטים. מספרים לנו על משה ליד הבאר, על בנותיו של כהן מדין שבאות להשקות את העדר, על רועי הצאן שמתנכלים להן ועל כך שמשה עוזר להן, הן חוזרות הביתה ויתרו שומע על התקרית ליד הבאר ושולח אותן למצוא את האיש שעזר להן ומזה יצא השידוך. למה התורה רואה צורך לתת את כל הסיפור והפרטים האלו?

כדי לענות על שאלה זו נקדים ונשיב על עוד שאלה: התורה מדגישה שיתרו היה כהן מדין זאת אומרת שהוא היה איש חשוב. אם כן למה רועי הצאן התנכלו לבנותיו? למה הם לא התייחסו אליהן בכבוד כיאה לבנות של מנהיג? רש"י מציין את המדרש שמסביר שאמנם יתרו היה כהן מדין אבל הוא "פרש מעבודת אלילים ונידוהו מאצלם". זאת אומרת שהוא אכן היה איש חשוב במדין, "כהו מדין", אבל הפנה עורף לדרך של עמו. זה מסביר למה רועי הצאן התנכלו לבנותיו.

עם תשובה זו אנחנו יכולים לחזור לשאלה הראשונה. התורה מאריכה בפרטים על הרקע עליו נפגשו משה וציפורה כדי להדגיש מי הייתה בת זוגו. אילו תכונות תצטרך זוגתו של משה להיות? האיש שהולך להוציא את עם ישראל ממצרים, מי יכולה להתאים לאיש כמו משה. משה גדל כנסיך ופנה עורף לדרך בה הוא גדל. גם ציפורה גדלה בבית מיוחס שידע ללכת נגד הזרם כאשר הוא לא היה נכון. תכונות אלו התאימו לתכונות של משה. אישה כזו לא תפחד להיות לוחמת, להיות שותפה ללוחם, שלא הולך עם הזרם אלא מנהיג עם שלם בדרך חדשה.

מעניין שגם אשתו של אהרון מוזכרת בתורה, הרי היא אלישבע בת עמינדב. פרט זה גם נראה, לכאורה, מיותר אבל זה אולי בא להאיר ולגלות לנו שאהרון היה נשוי לאישה שהיא אחות של נחשון, היא באה ממשפחה של אנשים עם אומץ, שידעו להיות נחשונים. גם היא התאימה להיות בת זוג למישהו שצריך להנהיג עם בדרך חדשנית.

בזוגיות מוצלחת חשוב שלשני בני הזוג יהיה ייעוד דומה, שתהיינה מטרות משותפות ותכונות שמתמזגות כדי להביא אותם למטרות אלה. בת זוג כזו מצא משה רבינו ליד הבאר.